אל תתנו קולכם לאדישות .

נינו הרמן • 18/1/2019 כניסות

שבוע שעבר קראתי במוסף הארץ את המאמר 'הנבואות השחורות' על העתיד: "המקום הזה ישקע, והיהודים ישארו מיעוט נרדף, מי שיוכל יברח לאמריקה" כך אומר ההיסטוריון בני מוריס שפורש לגימלאות ומנבא לישראל עתיד קודר. אני שומע שיחות מדכאות על הארץ ועל המציאות העכשווית, ועולה בי בהירות שרוצה לחלוק אתכם.
אולי באמת קל לנבא לאן נושבת הרוח במציאות הנגלית שהפחד והחד-ממדי נוכחים בה, ומכאן לצייר תמונה עתידית בלתי נסבלת. ויתכן שכך גם יהיה, ואולי המילה 'לנבא' אינה מתאימה. זו בכלל לא נבואה, כי אם ראיה לאן שמוביל המסלול הנוכחי. עבורי נבואה - זה לצייר תמונה עתידית שאינה נגזרת מהתנועה הקיימת הגלויה לעין.
עוד משהו ממוסף של הארץ מהשבוע הקודם: עפרי אילני מביא את דבריו של סוציולוג צרפתי, ברונו לאטור הטוען "שמדינת הלאום הפכה בתקופתנו למיותרת, כיוון שהיא אינה מסוגלת להתמודד עם בעיות כמו שינויי אקלים, גלי הגירה ומניפולציות פיננסיות. במניפסט שפירסם לאחרונה הסביר לאטור שגם אם איננו מודעים לכך, אנו חיים כבר בתוך משטר פוליטי חדש שבו מדינות וגבולות אינם מסוגלים להגן על אנשים. ככל שמדינות יבנו חומות וגדרות, הם יגלו שאלה חסרות תועלת מול אסונות טבע, זיהום וסחף קרקעות. התהליכים שקובעים את גורלנו, ובכלל זה הסכנות והתקוות לעתיד, אינם מתרחשים בתוך הגבולות הטריטוריאליים של המדינות שבהן אנו אזרחים... 
מדינת הלאום עם המערכת הפוליטית שלה רק מסיחה את דעתם של תושבי העולם מהכרה של האדמה המשותפת לכולנו. "ככל שהעולם יתחמם והמשבר האקלימי יחמיר, אנו צפויים לביטויים פוליטיים מסוגים לא מוכרים... לאטור מציע "פרלמנט של דברים". שבו ידברו נציגים של בני אדם, אבל גם של שותפים אחרים בעולמנו."יהיה נציג של החור באוזון, נציג של תאגיד הדשנים מונסנטו, נציג של העובדים באותו תאגיד, נציג של המטאורולוגיה באזור הקטבים, ועוד נציג שידבר בשם המדינה..." בסיום המאמר כותב אילני: "לפוליטיקה בצורתה המסורתית אין מה לומר על הגורמים העיקריים שיקבעו את עתידנו, אפשר לראות בה הסחת דעת ולא יותר".
אני מאד מתחבר לכיוון הזה שמה שמתקיים כרגע הוא "הסחת דעת". 
מבקש לזכור ולהזכיר שיש לנו הכוח ליצור תמונות דמיון אחרות שאינן מוקרנות כרגע על מסכינו. תסריטים שבהם "חי זאב עם כבש", דו קיום מוצלח של יהודים ערבים, נכנסים למשוואה הזו. הם מתקיימים כבר במצבי קצה, כמו בבתי החולים שיש בהם חיים ושיתוף פעולה כבוד ההדדי בין בני עמים ודתות שונים, בקרב אנשי הסגל ובקרב המטופלים, שלא מצולמים ולא מדוברים. יש שיאמרו: כן, זה נכון אבל מעט ויוצא דופן... אבל אולי מיוצא הדופן הזה - ממנו נזרעים זרעי העתיד ולשם צריך להזרים יותר תשומות לב, ולספר לילדינו ונכדינו שיש עתיד והוא כבר כאן. עפרי אילן מסיים את מאמרו במלים: "... במצב כזה, דווקא אדישות היא התגובה הראויה ביותר." אני אומר:
אל תתנו קולכם לאדישות
  .