"אנחנו יודעים וחווים על בשרנו יום יום את הטעם המר של לאבד את היקר מכל, בת או בן," אסתי כהן .

נינו הרמן • 7/6/2018 כניסות


את הידיעה על מות בנה נמרוד קיבלה אסתי כהן בביתנו , היינו איתה. כל המשפחה הקטנה שלנו שם במעמד הנורא , בוכים מחבקים ....
אין מילים ........ אין מילים ... לתאר זעקתה של אם .. יש רק זכרון צרוב לא מרפה , מידפק, שוב ושוב לעשות הכל שלא יהיה עוד שכול .
12 שנים עברו , קורא את מילותיה של אסתי האהובה והיקרה , הו אסתי אהובה איזה עוצמות יש לך .. קורא את כאבך , אהבתך , חכמתך את בקשתך , יודע שכוחן של מילים לחולל שינויי ,
אנא מכם קראו , שתפו , לכו עם שורה שנגעה בכם , ספרו ,חברו לעוד אדם , עצרו לרגע , שתפו , זה המעט שכולנו יכולים לעשות , כוחן של מילים שבאות מלב אוהב וכואב. שיש בהן כל כך הרבה כאב אהבה כוון מבורך ובקשה לחבור ללב . 
יבורכו אסתי אריה דורון היקרים שלקחו על עצמם מסע כה אמיץ כואב ואוהב . חיבוק גדול לכם מחבריכם האוהבים תחיה נינו איתן ודניאל . 


אסתי  אריה דורון  כהן מתוך עמוד הפייסבוק  שלה.  

אסתי כהן‏ נמצא/ת עם ‏‎Arie Kohen‎‏ ועם ‏‎Doron Kohen‎‏ ב-‏‏‏‏הר אדיר. תצפית ללבנון‏‏.

משתפת בדברים שנשאתי בטקס יום השנה ה-12 למלחמת לבנון השניה, בשם המשפחות השכולות, היום, במצפור בהר אדיר. אשמח שתקראו, ואם תמצאו לנכון- גם תשתפו. אני מאמינה שאם יהיה שלום, הדחיפה צריכה לבוא מאיתנו, מהעם :
קהל נכבד, משפחות יקרות
לא מעט זמן אני מתחבטת עם "דבר ההורים השכולים", כי מה עוד אפשר לומר ועוד לא נאמר? את הכאב שלנו אנחנו נושאים, כל אחד בדרכו, כל אחד על פי אמונתו, והוא לא נעשה קל יותר או כואב פחות. הוא לובש צורה ופושט צורה, משתנה עם העיתים. יש לנו מטען שאנו סוחבים על גבנו וכתפנו כל הזמן, לעיתים נדמה שכבר התרגלנו , שהתרמיל יושב טוב- הוא כבד, אבל אנחנו הולכים בגאון. ודווקא ברגע כזה, מחשבה קטנה, מהמורה בלתי נראית נקרית בדרכנו, ואז אנחנו מועדים, נמשכים למטה, ושוב לא נושמים. המהמורה הזאת יכולה להיות לא צפויה, או כל דבר יומיומי, שיר ברדיו, חבורת נערים ונערות שנסחפת בשיטפון ולא שבה ממנו, או אפילו הזמנה לחתונה. אנחנו כולנו באים מרקעים שונים, אמונות שונות, תפיסות עולם שונות, מנהגים שונים, דעות פוליטיות שונות והרבה פעמים מנוגדות- ועדיין, רב המחבר בינינו על המפריד. יש בינינו מכנה משותף רחב ועמוק מכל דעה ותפיסה, מכל שוני והבדל. אנחנו יודעים וחווים על בשרנו יום יום את הטעם המר של לאבד את היקר מכל, בת או בן,לשלם את המחיר הג בוה ביותר, וכל אחד מאיתנו מייחל ליום שלא תהיינה יותר משפחות שתצטרפנה למועדון המכובד של השכול . לכן אני בוחרת לדבר היום, ביום הזכרון ה-12 למלחמת לבנון השניה, כאשר עשרות חללים נפלו מאז אותה מלחמה, על שני צירים מרכזיים אשר לי, כאם שכולה, כישראלית ובת לעם חפץ חיים, ובראש ובראשונה כאדם נראים לי מרכזיים ושעולמנו סובב סביבם.השלום שבפנים והשלום שבחוץ.
גם הבנים והבנות שלנו כמונו, היו שונים זה מזה, צמחו על קרקע אחרת, ינקו ממקורות שונים ותפסו את החיים בדרך שונה, איש איש בדרכו. אבל ברגע האמת הם ידעו מה לעשות,נלחמו זה לצד זה והיו שם זה בשביל זה. כשהאש פגעה בהם, היא לא הבחינה בין אדם לאדם ובין דם לדם . הם נפלו, בנינו ובנותינו , כדי לצוות חיים לחברה הישראלית, לעם הזה שנוצר מקיבוץ גלויות, שמעצם טבעו רקום בכל חוטי הרקמה המגוונים של מוצא ועדה, דת ואמונה, דעה ותפיסה. הלא כל היופי הוא בשוני, בחופש המחשבה , בחירות הרוח. הילדים שלנו נפלו כדי להגן על העם הזה, על כל המיגוון היפהפה שבו,ואני מאמינה שכל הורה היה רוצה לדעת שמות בנו או בתו- לא היה לשווא. כולנו היינו רוצים לדעת שהעם שחי פה ראוי למחיר שהם שילמו בחייהם ,ואנחנו משלמים יום יום ונשלם לנצח נצחים. שהערכים "ואהבת לרעך כמוך" , "איש באמונתו יחיה" הם עדיין הערכים החשובים לו ביותר, ושהדיברות שעוסקים בעניינים שבין אדם לחברו , עדיין מנחים אותו ואת מנהיגיו.

האמנם?!

הימים האלה, בחברה הישראלית, מלאים בתיוגים, בטובים ורעים, בצודקים וטועים. והמאבקים ניטשים על רקע השונות. הלגיטימציה לחשוב אחרת נשללת, מי שצועק חזק יותר- צודק,ואם אתה לא חושב כמוהו- אוטומטית אתה נחשב לבוגד. כל שכבות העם נגועות בזה, מזרחיים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלנים, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית וחברי ממשלה. וזה בכל מקום: ברחוב, בכביש, במגרשי הכדורגל, בבתי הספר. הכל בלהט, בהסתה, בשפה אלימה. מילים אלימות הופכות בנקל למעשים אלימים, ויום יום אנחנו עדים לכך שגבולות נחצים בכל רובדי החיים. והאבסורד הוא, שאנחנו יודעים להיות אחים שערבות הדדית מניעה אותנו בזמן מלחמה, בזמן אסון לאומי, אבל שנייה אחר כך הכול נשכח, ואנחנו חוזרים להיות אויבים. אז למה לשמור את הדבר הנפלא הזה רק לעיתות מלחמה? למה לא ביום יום? וזה כואב. לי זה כואב, ואני מאמינה שלכל ההורים שאיבדו ילד- כואב לראות בזמנים האלה את המציאות בעם הזה, שלמענו הבן או הבת מסרו את נפשם. זה השלום שבינינו, בתוכנו שאני מייחלת לו בכל ליבי. 
עברו 12 שנה מאז נפלו מעלינו, מעל כולנו, השמיים, ומאז דבר לא חזר להיות כשהיה. נמרוד, הבן שלנו , כמונו, השתוקק לשלום והיה נכון לשלם את המחיר הכבד ביותר,בחייו, במלחמה על השלום, כמו כל בניכם ובנותיכם. אלא שהיום המילה שלום כבר לא נוכחת בשיח הלאומי. עוד מלחמה ועוד מבצע, וגם בימים האלה רוחות מלחמה מנשבות, מצפון ומדרום. זה נכון להיות "מוכנים לכל תרחיש" כמו שאומרים, ומדינת ישראל מובילה כבר שנים עם הצבא בין החזקים בעולם, עם הטכנולוגיה החדישה בעולם, ועם המוחות הטובים ביותר, איך להגן על אזרחיה. וטב שכך. לצד זה, פעם, מזמן, היינו "דויד " בסיפור של דויד וגוליית. היום אנחנו כבר לא שם. אנחנו הצד החזק, ולכן זאת האחריות שלנו, לחתור ביצירתיות לשלום, לתת תקווה לחיים שאנחנו משאירים פה לדורות הבאים. אני מניחה שלרובכם פה כבר יש נכדים, והם גדלים למציאות תודעתית ששלום הוא לא אופציה. בעיני,הדבר הכי לא מוסרי ולא אחראי שהנהגה יכולה לעשות הוא לשלול את התקווה לשלום מאזרחיה. האם רק זה נשאר לנו?לחיות לנצח על החרב? ולהשקיע את כל היצירתיות במלחמה? אנחנו יודעים את ההרס של השכול, ומלחמות משחיתות את הנפש של מי שלוקח בהן חלק. אי אפשר לחיות עם אופק שאין בו תקווה לשלום. וכדי ששלום יקרה, מעט אנשים צריכים לעבוד קשה, קצת יותר צריכים לקחת על עצמם משהו כדי שהוא יתקרב, עוד יותר צריכים להאמין שהוא אפשרי, והמונים צריכים רק לרצות את זה. אבל איך לעורר את הרצון כשכל הזמן אומרים לנו שאין עם מי לדבר, והעולם כולו נגדנו?. חומות נופלות בעולם, עמים שהיו במלחמות נצח התחילו לדבר, מדינות שאי אפשר היה להאמין עליהן עשו שלום. כי שלום זה חיים. הגיע הזמן להפנות משאבים, תשומות, חינוך, שינוי תודעה גם לכיוון של שלום, בעבור הסיכוי שהנכדים שלנו יגדלו על אדמה שמצמיחה חיים, שאפשר להפנותם לחלומות ולהגשמתם, לאהבות ולמימושן, לעשייה משמעותית ולתרומה לחברה, לפיתוח כישרונות ולחינוך לחיים של כבוד לאדם באשר הוא. הילדים שלנו נפלו צעירים מאוד, חלקם אפילו לא הספיק לטעום טעמה של אהבה ראשונה, לחלום ולהגשים, חלקם נקרע ממשפחתם הצעירה ושינה את חייה לעד. זאת האחריות שלנו , האנשים שיודעים את טעם השכול, לעשות משהו , לרצות, להאמין, כל אחד מה שהוא יכול,כדי לעצור את המעגל ההרסני הזה. כמשפחות שכולות יש לנו כוח ויש לנו את הזכות והחובה לקחת חלק בשינוי התודעה. ואם הקולות יגיעו מהעם, מאיתמו, מכל אחד ואחד- לא תהיה שום הנהגה שתעז להיות אדישה לקולות האלה. וזה לא קשור מה האמונה הפוליטית של כל אחד מאיתנו. זה קשור לידיעה של כל אב ואם, אח ואחות, סבא וסבתא, נשים וילדים של הבנים שנפלו, מהו הסבל הזה, מה הוא מחולל בחיים של המשפחה, ולרצון שזה לא יגיע לעוד משפחות. 
בני המשפחות היקרות , לחיות אחרי אובדן שכזה זאת מלאכת אומנות, וככל שהזמן עובר היא נעשית יותר מורכבת. אני רוצה לסיים את דברי בשירו של גיורא פישר, אב שכול . שבנו מרום נהרג בג'נין ב-2002
השיר נקרא "ציון לשבח" 
"אני חושב שמגיע לנו ציון לשבח. לא בזכות משהו מיוחד שעשינו ולא בזכות מה שאולי עוד נעשה. בגלל החלומות- מגיע לנו. החלומות שחלמנו בלילה וכיבינו ביום. בגלל המחשבות שחשבנו ולא העזנו להביט אחר כך בראי. בגלל הדבר ההוא שקרה וקברנו אותו מבלי להשאיר ציון ומבלי לספר לאיש. כל אלה- שלשלאות ברזל על רגלינו, שעם משקלן אנחנו מצליחים בכל בוקר להרים את הרגליים, ללכת, 
לפעמים גם לרקוד".
אנשים יקרים, חיזקו ואימצו. אין לנו אופציה אחרת, אלא לבחור בחיים ,חיים של עשייה ונתינה, של שמחה ושל תרומה. להרגשתי , זה מה שהכי יכבד את זכרם של בנינו. 
תודה


--
Please visit my new Site

נינו ותחיה הרמן .נטף 1 ד.נ. הרי יהודה 
 Nino &Tchiya Herman Nataf 1 90804
ט"ל : 25345471 972  : tel